© כל הזכויות שמורות לברנע ג'פה לנדה משרד עורכי דין

על עבירת השוחד

על עבירת השוחד

רשויות האכיפה מנסות בשנים האחרונות להגביר את מלחמתן בתופעות השוחד והשחיתות. כך, אנו עדים לשורה של נבחרי ציבור שנחקרו במרוצת השנים בגין עבירה זו, הנתפסת מהחמורות שבעבירות הצווארון הלבן. מהי הגדרת השוחד ומהם העונשים המקסימליים?

 

עבירת השוחד, אשר מחוקקת תחת סעיפים 290-291 לחוק העונשין, מתגבשת כאשר עובד ציבור מקבל דבר מאחר, שבגינו הוא מתחייב או שקיימת בגין הענקתו ציפייה להדדיות, באופן שעשוי להשפיע על שיקול-דעתו השלטוני. פעולה שכזו מציבה את עובד הציבור במצב של ניגוד עניינים, אשר פוגע באופן אינהרנטי באמון הציבור ובפעולתו התקינה של המינהל הציבורי.

 

על מנת להוכיח התגבשותה של עבירת השוחד, יש לבסס קיומם של שלושה מרכיבים עובדתיים:

 

נוטל השוחד יהיה עובד ציבור – החוק מגדיר עובד ציבור בהרחבה, בין היתר, גם לתפקידים קבועים או זמניים, בשכר או בהתנדבות, וגם לגבי מי שרק מועמד לתפקיד, או שטרם החל במילויו. המחוקק גם קבע כי עובד ציבור הוא גם מי שהוא עובד בתאגיד המספק שירות לציבור, למשל, נקבע בפסיקה שעובד חברת אבטחה פרטית אשר מוצב כמאבטח בבניין ממשלתי הוא עובד ציבור. כך גם נקבע לגבי קרנות נאמנות ואגודות משותפות, כי אלו תאגידים המספקים שירות לציבור לעניין עבירה זו.;

 

טובת הנאה שניתן לראותה כאסורה – יש להוכיח שניתן מתת כלשהו לעובד הציבור. המתת יכול שיהיהכסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת, והדבר יכול להינתן לפני קבלת תמורה כלשהי או לאחריה. בהקשר זה, חשוב לציין שמגוון רחב של הטבות עשוי להיחשב ל”טובת הנאה”. כך למשל, לשיטת התביעה במסגרת כתב האישום כנגד נוני מוזס בפרשת “2000”, שיפור אופן סיקורו של נתניהו בכלי התקשורת מקבוצת “ידיעות אחרונות” היווה “טובת הנאה”.

 

נטילת המתת נעשית בעבור פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור – לעניין זה יש להוכיח, כי המתת ניתן לעובד הציבור בקשר כלשהו לתפקידו כעובד ציבור, ולא באופן שאינו קשור כלל לתפקידו הציבורי, אלא אך ורק כאדם פרטי. סוגיה אשר חזרה על עצמה רבות בפסיקה בהקשר זה, ולאחרונה בעניין פואד בן-אליעזר, היא סוגיית עירוב המטרות. קרי, כאשר נטען, כי המתת ניתן בחלקו עבור מטרות לגיטימיות ובחלקו עבור מטרות שאינן לגיטימיות. בית המשפט בחן מתי ניתן לראות בכספים שהועברו כספי שוחד, גם אם הועברו בין חברים, כך שחלקם עבר במסגרת היחסים החבריים וחלקם כשוחד. בית המשפט מנה מספר אינדיקציות לקיומה של מטרה פסולה מצידו של נותן השוחד, שאיננה נוכח קשרי החברות עם בן-אליעזר, כגון סכום הכסף הגבוה שהועבר, גיבויו בהסכם הלוואה שהיו בו פערים, ואי השבת הכספים על ידי בן-אליעזר.

 

כמו כן, הפסיקה הדגישה שהאיסור חל גם אם לוקח השוחד לא עשה, לא התכוון או לא היה מוסמך לעשות את הפעולה שבשלה ניתן המתת וכי אין צורך להוכיח כי מקבל השוחד נתן בפועל תמורה, או היטיב בפועל עם נותן השוחד. על מנת להוכיח שעובד הציבור נטל את המתת בעבור פעולה הקשורה בתפקידו די להוכיח אפשרות סבירה שבעתיד יצטלבו דרכיהם של נותן המתת ושל עובד הציבור בתוקף תפקידו כעובד ציבור, בבחינת “שלח לחמך על פני המים”. פרשנות זו נידונה רבות בהקשר של מתן תרומות. כך למשל בפרשת הולילנד, בעניין אורי לופוליאנסקי, אשר הורשע בקבלת שוחד עת העביר כספים מנותן השוחד לארגון “יד שרה”, בית המשפט העליון קבע, כי אין חובה שהמקבל יהיה זקוק בעת מתן התרומה לשירותיו של עובד הציבור, אלא די בכך שהמקבל יזדקק לחסדיו של עובד הציבור בהמשך.

 

בנוסף, לשם התגבשות עבירת השוחד אין הכרח שגם מקבל השוחד וגם נותן השוחד יהיו מודעים לקיומו של מתן שוחד. כלומר, עבירת השוחד יכולה להיות מושלמת גם אם עובד הציבור לא היה מודע לקיום הכוונה לשחדו, וגם אם לא סיפק כל תמורה למשחד. כך למשל, בעניין הולילנד נקבע, כי נותן השוחד יכול להעניק לעובד הציבור מתנה כגון חתונה או הלוואה, מבלי שעובד הציבור מודע כלל לאפשרות שהדבר נעשה “בעד פעולה הקשורה בתפקידו”. במצב שכזה, התשובה לשאלה אם ניתן שוחד תיגזר על פי רצונו של הנותן, לא המקבל. צדו השני של המטבע הוא, כי ייתכנו מצבים בהם עובד הציבור לוקח טובת הנאה מתוך הבנה (שגויה) כי נותן המתנה מתכוון לשחדו. במצב כזה מתגבשת עבירת השוחד מצידו של עובד הציבור, ככל שהוא לקח את המתת מתוך הבנה, כי זו ניתנה בעבור תמורה הקשורה בתפקידו הציבורי.

 

הנה כי כן, לאור הפרשנות הרחבה שניתנה לכל אחד מרכיבי עבירת השוחד, כפי שתיארנו לעיל, יש לתת את הדעת לכך שמקרי שוחד אינם מצטמצים למקרים ה”קלאסיים” בהם הועברו מעטפות מתחת לשולחן למשל, אלא – הם מקיפים מנעד רחב ביותר של מקרים וסיטואציות אשר עשויות להיכנס לגדרי העבירה, כמו תרומות או העצמת מוניטין אישי.

 

כמו כן, עבירת השוחד מהווה גם עבירת מקור לצורך קיום עבירה של הלבנת הון ולכן העמדה לדין בגין שוחד עלולה להוביל להעמדה לדין בעבירת הלבנת הון.

 

מדיניות ענישה
בשנת 2010, במסגרת תיקון לחוק העונשין, הוחמר עונשם של לוקחי ונותני השוחד באופן משמעותי, הן בגובה הקנס והן בעונשי המאסר, כך שעונשו של לוקח שוחד עומד כיום על עשר שנות מאסר, ועונשו של נותן שוחד עומד כיום על שבע שנות מאסר.

 

לפי הנחיות פרקליט המדינה בעניין מדיניות הענישה בעבירת השוחד, החמרת עונשי המאסר מבטאת את חומרת עבירות השוחד, שהן עבירות המצויות במדרג החומרה הגבוה ביותר של עבירות השחיתות. השינוי המהותי בקנסות שניתן להטיל בגין העבירה נועד לפגוע במוטיבציה הכלכלית העומדת בבסיסה של פשיעה מסוג זה.

 

בהתאמה, גם מפסיקת בתי המשפט אנו למדים על מגמת החמרה בענישה. כך למשל, נקבע כי ראוי שכל אדם שהורשע בשוחד יישא עונש מאסר בפועל לתקופה ממשית, וכי היעדר עבר פלילי אינו מצדיק כשלעצמו הקלה בעונש. כמו כן, באשר לנותני שוחד נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, כי למרות שרף הענישה של מקבל השוחד גבוה משל נותן השוחד, החומרה הגלומה במתן השוחד גם היא רבה עד מאד, וכי במצבים מסוימים, כאשר נותן השוחד הוא מחולל השחיתות, ראוי להתייחס דווקא אליו בחומרה רבה עוד יותר מאשר המקבל.

 

Source: barlaw.co.il

הזן כתובת אימייל על מנת להירשם לניוזלטר: